מעצר הוא אחד הצעדים הדרמטיים והפוגעניים ביותר שרשויות אכיפת החוק רשאיות להפעיל כלפי הפרט. מדובר בשלילת בחירותו של אדם – גם אם לתקופה מוגבלת – ועל כן הוא נחשב לצעד קיצוני מבחינה משפטית ומוסרית. לא בכדי מתייחס הדין הישראלי למעצר בכובד ראש, ומציב מסגרת נורמטיבית ברורה המגדירה את התנאים ועילות המעצר אשר בגינן ניתן להורות על מעצר.
הבנת עילות המעצר היא קריטית עבור כל אדם אשר עלול למצוא עצמו נתקל במצב בו עוצרים אותו, בין אם הוא העצור ובין אם אדם הקרוב אליו.
מאמר זה מבקש להציג את המארג המשפטי הסובב את סוגיית המעצר, לפשט את המונחים המשפטיים ולהציג את העילות המרכזיות שבהתקיימותן רשאיות רשויות האכיפה – המשטרה והפרקליטות – לפנות לבית המשפט בבקשה למעצר, וכן את השיקולים שבגינם עשוי בית המשפט להיעתר לכך ולהורות על מעצרו של אדם.
נעמוד על סוגי המעצר הקיימים בדין – מעצר ימים, מעצר עד תום ההליכים, מעצר בשלב הערעור – ונבחן מהם התנאים הנדרשים לכל עילת מעצר. כל זאת, תוך הדגשת תפקידו החשוב של בית המשפט באיזון שבין צורכי החקירה והביטחון הציבורי לבין ההגנה על זכויות היסוד של החשוד – ובראשן חירות האדם.
מהו מעצר ומדוע נעצרים אנשים?
ראשית, יש להבחין הבחנה חדה וחד-משמעית: מעצר איננו עונש. עונש פלילי מוטל אך ורק לאחר הרשעה בדין – כלומר, לאחר שבית המשפט קבע כי אדם ביצע עבירה, על בסיס ראיות שהוכחו כדין. לעומת זאת, מעצר הוא אמצעי זמני – חריג במהותו – שמטרתו לשרת את ההליך הפלילי או לשמור על ביטחון הציבור, עוד בטרם הוכחה אשמה כלשהי.
במילים אחרות, אדם עשוי להיעצר בשלב החקירה, לעיתים גם לאחר הגשת כתב אישום, אך לפני הכרעת הדין – כאשר הוא עדיין נהנה מחזקת החפות. משכך, כל הפעלת סמכות מעצר מחייבת קיומה של עילת מעצר, המצדיקה את הפגיעה בחירותו של אדם, תוך איזון מדויק בין צרכי ההליך הפלילי לבין ההגנה על זכותו היסודית של אדם לחירות.
הצדקות מרכזיות להפעלת מעצר הן, בין היתר:
- מניעת שיבוש הליכי חקירה או משפט.
- הבטחת התייצבותו של אדם לחקירה או לדיונים בבית משפט.
- מניעת הימלטות של אדם מהדין או מחובת ריצוי עונש עתידי.
- מניעת ביצוע עבירות נוספות ומניעת סיכון לציבור או לאדם ספציפי.
בישראל, סוגיית המעצר מוסדרת במסגרת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו–1996 – הידוע גם בשם "חוק המעצרים". חוק זה מבקש לאזן בין האינטרס הציבורי באכיפת החוק ובשמירה על הסדר הציבורי, לבין ההגנה על זכויות היסוד של החשוד, ובראשן חירותו. לשם כך, החוק מגדיר עילות ברורות – "עילות מעצר" – שבמקרים מסוימים ומוגדרים, מאפשרות לרשויות להגביל את חירותו של אדם באופן חוקי.
הבחנה חשובה: מעצר לפני הגשת כתב אישום לעומת מעצר לאחר הגשת כתב אישום
המשפט הפלילי מבחין הבחנה עקרונית וחשובה בין שני שלבים שונים של מעצר: האחד, מעצר בשלב החקירה – טרם הוגש כתב אישום; והשני, מעצר לאחר הגשת כתב אישום. הבחנה זו איננה רק פורמלית – אלא משליכה ישירות על תכלית המעצר, משכו המקסימלי, והתנאים הנדרשים להארכתו על ידי בית המשפט.
- מעצר לפני הגשת כתב אישום – "מעצר ימים":
- מטרת המעצר: תכליתו המרכזית של מעצר בשלב החקירה היא לאפשר למשטרה להשלים את פעולות החקירה בצורה יעילה, מבלי שיחול שיבוש של החקירה מצידו של החשוד. כלומר, מטרת המעצר היא למנוע העלמת ראיות מצד החשוד, תיאום גרסאות עם עדים אחרים או ניסיון להשפיע עליהם, ולעתים גם למנוע מהחשוד להמשיך לבצע עבירות נוספות בזמן שהחקירה מתנהלת.
- משך המעצר: מדובר במעצר לפרקי זמן קצובים וקצרים יחסית. ככלל, המשטרה רשאית לעצור אדם ללא צו שיפוטי לפרק זמן של עד 24 שעות (בכפוף להתקיימות תנאים מסוימים). כל הארכה מעבר לכך מחייבת צו של שופט, ולתקופות קצובות ומוגבלות – לרוב עד 15 יום בכל פעם, בכפוף לתקרה מצטברת עד הגשת כתב האישום (למעט חריגים הקבועים בחוק).
- הבסיס המשפטי למעצר: בשלב זה, בית המשפט בוחן האם מתקיים "חשד סביר" לכך שהחשוד עבר עבירה, וכן האם מתקיימת לפחות אחת מעילות המעצר הקבועות בחוק, המצדיקה את שלילת החירות לצרכי חקירה. עילות אלה יפורטו בהמשך.
- מעצר אחרי הגשת כתב אישום – "מעצר עד תום הליכים":
- מטרת המעצר: בשונה ממעצר לצורכי חקירה, מעצר עד תום ההליכים נועד לשרת את שלב ניהול המשפט עצמו. תכליותיו המרכזיות הן: הבטחת התייצבותו של הנאשם לכלל הדיונים בבית המשפט; מניעת שיבוש מהלכי משפט – כגון ניסיון להשפיע על עדים או להעלים ראיות רלוונטיות שיובאו בפני בית המשפט; וכן למנוע ביצוע עבירות נוספות על ידי הנאשם בזמן ניהול ההליך.
- משך המעצר: מעצר זה עשוי, עקרונית, להימשך עד למתן פסק דין סופי וחלוט (ומכאן שמו – "מעצר עד תום ההליכים"). יחד עם זאת, החוק קובע מגבלות זמן: ככלל, ניתן להחזיק נאשם במעצר לתקופה של עד תשעה חודשים, אלא אם כן ניתנת הארכה מיוחדת על ידי בית המשפט העליון, בהתאם להוראות סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים).
- הבסיס המשפטי למעצר: בשלב זה על התביעה להוכיח שני תנאים מצטברים:
(1) קיומן של ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום – רף ראייתי גבוה מהחשד הסביר הנדרש בשלב החקירה;
(2) קיומה של עילת מעצר – כלומר, נסיבה מהותית המצדיקה את שלילת חירותו של הנאשם עד לסיום משפטו, כגון מסוכנות לציבור, חשש להימלטות או שיבוש הליכים.
הבחנה זו בין שלב החקירה לשלב שלאחר הגשת כתב האישום היא חיונית, שכן היא קובעת את רף ההוכחה הנדרש ואת נטל השכנוע המוטל על התביעה בכל שלב. עם זאת, עילות המעצר – כלומר, הנסיבות המהותיות המצדיקות שלילת חירות – דומות ברובן בין שני השלבים, אך באות לידי ביטוי שונה בהתאם להקשר הדיוני ולתכלית המעצר.
פירוט עילות מעצר מרכזיות: מתי מותר לשלול חירות?
חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו–1996, מונה מספר עילות עיקריות שבכוחן להצדיק את שלילת חירותו של אדם – בין בשלב החקירה ובין לאחר הגשת כתב אישום, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בחוק בכל אחד מן השלבים.
להלן פירוט עילות המעצר הקבועות בחוק:
- עילת המסוכנות:
- מהות העילה: עילת המסוכנות נחשבת לאחת מעילות המעצר המרכזיות והנפוצות ביותר בדין הישראלי. היא עוסקת במצבים שבהם קיים חשש ממשי ואובייקטיבי כי שחרורו של החשוד או הנאשם עלול להוביל לפגיעה חמורה בביטחון הציבור, בביטחון המדינה, או באדם מסוים – לרבות גרימת חבלות גופניות, פגיעות נפשיות או הטרדה מתמשכת, בעיקר כלפי קורבן העבירה.
- איך בוחנים את המסוכנות? בית המשפט נדרש לבחון את רמת הסיכון הנשקפת מהחשוד או הנאשם באופן פרטני, על בסיס מכלול נסיבותיו האישיות והתיק הספציפי:
- מהות העבירה המיוחסת: קיימות עבירות אשר מעצם טבען מעוררות חזקת מסוכנות – דוגמת עבירות אלימות חמורות, עבירות מין, סחר בסמים מסוכנים בכמות משמעותית, עבירות בנשק או עבירות טרור. במקרים אלה, נקודת המוצא היא שיש לעצור את האדם כך שעצם החשד או קיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירות אלו – מקימים עילת מעצר מטעמי מסוכנות.
- עברו הפלילי של האדם: עבר של הרשעות קודמות, במיוחד בעבירות מאותו סוג, עשוי ללמד על דפוס התנהגות אלים או אנטי-חברתי ולחזק את עילת המסוכנות.
- התנהגות לאחר ביצוע העבירה: ניסיון להפעיל לחץ על עדים, איומים כלפי קורבן העבירה, המשך התנהגות אלימה לאחר פתיחת החקירה – כל אלה עשויים להעיד על סיכון מוחשי.
- נסיבות אישיות נוספות: מצבו הנפשי של החשוד, השתייכותו לגורמים עברייניים מאורגנים, או מידע מודיעיני אמין – כל אלה עשויים להשפיע על הערכת המסוכנות הכוללת.
- דוגמה מעשית: חשוד בתקיפת אדם תוך גרימת חבלה חמורה, בעל רקע של הרשעות קודמות בעבירות אלימות – ייתכן שבית המשפט יקבע שהוא מהווה סכנה ממשית לציבור, ובפרט לקורבן, ולכן יורה על מעצרו עד תום ההליכים.
- עילת שיבוש הליכי חקירה או משפט:
- מהות העילה: עילה זו מבוססת על חשש ממשי כי שחרורו של החשוד או הנאשם יאפשר לו לפגוע בהתנהלות התקינה של ההליך הפלילי – בין אם מדובר בשלב החקירה ובין אם מדובר בניהול המשפט לאחר הגשת כתב האישום. במילים אחרות, העילה מבקשת למנוע מצבים שבהם שחרור ממעצר יאפשר לאדם לשבש את גילוי האמת.
- מה נחשב "שיבוש"? הפעולות הנפוצות הנחשבות לשיבוש כוללות: העלמה, השמדה או שינוי של ראיות פיזיות או דיגיטליות; הפעלת לחץ, איומים או שידול עדים למסירת עדות שקר או להימנעות ממתן עדות; תיאום גרסאות עם חשודים או מעורבים אחרים; ניצול קשרים אישיים, עסקיים או מוסדיים כדי להשפיע על מהלך החקירה או המשפט; ניסיון להימלט מהארץ לצורך התחמקות מהליך פלילי תלוי ועומד.
- כיצד בוחן בית המשפט את קיומה של העילה? בהערכת החשש לשיבוש, בית המשפט שוקל בין היתר:
טיב העבירה: האם מדובר בעבירה שמטבעה קל לשבש אותה (למשל: עבירות צווארון לבן, הונאה, עבירות שוחד או עבירות מאורגנות);
התנהלותו של החשוד או הנאשם – האם נקט בפעולות בפועל או רמז לפעולות שמעידות על כוונה לשבש (כגון מחיקת תכתובות, פנייה לעדים, הימנעות מהעברת מכשירים לחקירה);
שלב ההליך – בשלב החקירה, החשש העיקרי הוא מפני פגיעה ביכולת לאסוף ראיות; בשלב המשפט, החשש נוגע בעיקר לניסיונות להשפיע על עדים.
- דוגמה מעשית:
אדם החשוד בהונאה פיננסית בהיקף נרחב, אשר במהלך החקירה ניסה למחוק קבצים ממחשביו או יצר קשר עם שותפים פוטנציאליים לעבירה לצורך תיאום גרסאות – פעולות אלו יחשבו בעיני בית המשפט לפעולות אשר מביאות לשיבוש החקירה, דבר שיצדיק את מעצרו מטעמי העילה.
- עילת ההימלטות מן הדין:
- מהות העילה: עילה זו נוגעת למקרים שבהם קיים חשש ממשי כי שחרורו של החשוד או הנאשם יוביל להימנעות מהתייצבות להליכי חקירה, משפט או מריצוי עונש, ככל שיוטל בהמשך. החשש עשוי להתייחס להיעדרות מדיוני משפט לאחר הגשת כתב אישום, או להימלטות טרם ריצוי עונש מאסר, במקרים של הרשעה צפויה.
- כיצד נבחן החשש להימלטות? בית המשפט שוקל מספר גורמים:
- חומרת העבירה והעונש הצפוי: ככל שמדובר בעבירה חמורה יותר, ובעונש צפוי גבוה יותר (למשל עונש מאסר בפועל משמעותי) – כך גובר המניע האפשרי של החשוד להימלט מהדין.
- קשריו של האדם לישראל: היותו של החשוד מקושר היטב למדינה – באמצעות משפחה, תעסוקה יציבה, נכסים או מגורים קבועים – מצביע על זיקה חזקה ועל הקטנת הסיכון לבריחה. כך למשל, בתיק שבו ייצגתי חשוד ממוצא אריתראי, מבקש מקלט שנעצר בגין עבירת אלימות חמורה, טענה המדינה כי יש לחשוש מהימלטותו נוכח מעמדו הבלתי מוסדר והעובדה שכבר נמלט ממדינת מוצאו.
בית המשפט קיבל את טענתי – כי דווקא העובדה שמדובר במי שברח מארץ בה נשקפה לו סכנת חיים, ואין לו לאן לשוב, מחזקת את הטענה שאין לו תמריץ להימלט ממדינת ישראל – בה בחר להשתקע ובמובנים רבים רואה בה מקלטו היחיד. זהו מקרה מובהק שבו יש לבחון את הקשר הקונקרטי של האדם למציאות חייו בישראל – ולא רק את מעמדו הפורמלי. - אזרחותו וקשריו לחו"ל: החזקה בדרכון זר, קשרים אישיים או עסקיים למדינה אחרת, אפשרות קלה לעזוב את ישראל – כל אלו עשויים להעיד על פוטנציאל ממשי לבריחה מהשיפוט.
- היסטוריית התייצבות בעבר: התייצבות קבועה ועמידה בהתחייבויות קודמות מחזקות את ההנחה כי החשוד ימשיך לפעול כחוק. לעומת זאת, התחמקויות בעבר או ניסיון לברוח – שוקלים לרעתו.
- דוגמה מעשית: אדם החשוד בעבירת סחר בסמים חמורה, שהוא אזרח זר בעל קשרים רופפים לישראל וללא מסגרת תעסוקתית או משפחתית מקומית – עשוי להיחשב כבעל פוטנציאל ממשי להימלטות. במצב כזה, תבקש התביעה לעצור אותו עד תום ההליכים מטעם עילה זו.
תפקידו של בית המשפט בהליכי מעצר
כפי שהובהר, מעצר מהווה פגיעה חמורה בזכות היסוד לחירות – מן הזכויות המרכזיות המוגנות במשטר דמוקרטי. בהתאם לכך, הן הדין והן הפסיקה מקפידים לקבוע כי מעצר הוא אמצעי קיצוני וחריג שיש להפעילו אך ורק כמוצא אחרון. בית המשפט יורה על מעצר רק כאשר מתקיימת עילת מעצר מוצקה, אשר הוכחה באופן ממשי בפני בית המשפט – ורק לאחר שהתברר כי לא ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות חלופה שפוגעת פחות בזכות לחירות.
תפקידו המרכזי של בית המשפט בשלב זה הוא לאזן בין צורכי החקירה, מניעת עבירות עתידיות, והבטחת תקינות ההליך המשפטי – לבין ההגנה על זכויות הפרט. השופט, כאחראי על הפיקוח השיפוטי, הוא הגורם המכריע בכל בקשה לעצור אדם או להאריך את מעצרו – ומוטלת עליו החובה לבדוק באופן עצמאי, ביקורתי וענייני, האם מתקיימים התנאים המצדיקים את שלילת החירות.
תפקידי בית המשפט:
בית המשפט ממלא תפקיד מרכזי ומכריע בכל הנוגע לשלילת חירותו של אדם במסגרת ההליך הפלילי. סמכות המעצר איננה מופעלת באופן אוטומטי – וכל בקשה לעצור אדם מחייבת בדיקה שיפוטית עצמאית, קפדנית וזהירה, המתבצעת על-ידי שופט. תפקיד זה מתפרש על פני שלושה מישורים עיקריים:
- בחינת קיומה של עילת מעצר: השלב הראשון וההכרחי הוא בחינה של עצם קיומה של עילת מעצר כדין. השופט אינו מקבל את עמדת המשטרה או התביעה כמובנת מאליה, אלא בוחן את החומר הראייתי שהוצג בפניו: בשלב החקירה – מדובר לרוב בתמצית חומרי החקירה (דו"חות סודיים, מזכרים, עדויות מרכזיות); לאחר הגשת כתב אישום – נבחנים עיקרי הראיות שבתיק. רק אם השופט משתכנע כי קיימת עילה ממשית (כגון מסוכנות, חשש לשיבוש, הימלטות מהדין וכיו"ב) – ניתן להמשיך לשלב הבא.
- בחינת קיומן של חלופות מעצר: גם כאשר קיימת עילת מעצר, על בית המשפט לבחון האם ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעים שפוגעים פחות בזכות לחירות. אלו הן "חלופות מעצר" – פתרונות מגבילים פחות, שיכולים לספק מענה זהיר לצורכי ההליך. בין החלופות האפשריות: מעצר בית מלא או חלקי; פיקוח אלקטרוני; תנאים מגבילים כגון התייצבות בתחנת משטרה, איסור יצירת קשר עם מעורבים בתיק או הרחקה; הפקדת ערבות עצמית או צד ג'; חתימה על התחייבות וכו'. השופט יבחן את אמינות החלופה, זהות המפקחים המוצעים, מידת הפיקוח האפשרית בפועל- וישחרר את האדם לחלופת מעצר רק אם השתכנע כי היא משיגה את מטרות המעצר באותה מידה של אפקטיביות.
- בחינת מידתיות המעצר: לבסוף, על בית המשפט לבחון האם המעצר הוא אמצעי מידתי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. מדובר בהערכת איזון בין חומרת העבירה, נסיבות ביצועה, פרק הזמן שחלף מאז האירוע, עברו הפלילי של החשוד, ומצבו האישי והבריאותי. מעצר שהוא מידתי יוכר ככזה רק כאשר אין חלופה שפוגעת פחות בזכויות האדם אך משיגה את אותה תכלית.
תפקידו של עורך דין פלילי בהליכי מעצר (חיוני בכל שלב!)
במצב של מעצר – בין אם מדובר בשלב החקירה ובין אם לאחר הגשת כתב אישום – ייצוג משפטי מקצועי ומיידי על-ידי עורך דין פלילי הוא קריטי. הליכי מעצר הם מההליכים הדרמטיים והרגישים ביותר בדין הפלילי, והשפעתם על זכויות החשוד או הנאשם היא ישירה ומיידית. עורך הדין ממלא תפקיד מרכזי בשמירה על זכויות העצור ובהגנה על חירותו.
- ייעוץ בחקירה: עורך הדין יעניק יעוץ לאדם שנעצר או זומן לחקירה ויפרט לו ביחס לזכויותיו בחקירה כמו – הזכות להיוועץ בעורך דין לפני תחילת החקירה, הזכות לשמור על שתיקה במצבים מסוימים, וההבנה כיצד לנהוג במהלך חקירה כדי להימנע מהפללה עצמית בלתי הפיכה.
- הגנה בדיוני מעצר: עורך הדין מלווה את העצור בכל אחד משלבי ההליך השיפוטי: מעצר ימים לצרכי חקירה, מעצר עד תום הליכים, בקשות לעיון חוזר בתנאי מעצר, עררים על החלטות מעצר לערכאה גבוהה יותר.
- אתגור עילות המעצר: בליבת הדיון, עורך הדין שואף להפריך או להחליש את עילת המעצר הנטענת: בין אם מדובר במסוכנות, חשש לשיבוש או להימלטות – עורך הדין יציג בפני בית המשפט את נסיבות המקרה, יאתר כשלים בחומר הראיות, ויבסס טענות משפטיות מתוך הדין והפסיקה, במטרה לשכנע כי אין הצדקה לשלילת חירות.
- הצגת חלופות מעצר: עורך הדין יפעל להציע חלופות מעצר הולמות ויעילות: מעצר בית, פיקוח אנושי או אלקטרוני, ערבויות כספיות או אישיות, תנאים מגבילים, או שילובים ביניהם. עליו להציג את הפיקוח המוצע, את מהימנות המפקחים ואת הסיכוי האפקטיבי לעמידה בתנאים – וישכנע את השופט שניתן להשיג את מטרת המעצר גם באמצעות שחרור בתנאים מגבילים פחות פוגעניים.
- הגנה על זכויות העצור: עורך הדין מוודא שזכויותיו של האדם שנמצא במעצר נשמרות על פי חוק.
- הגשת עררים על החלטות מעצר: במקרים המתאימים, רשאי עורך הדין להגיש ערר לבית משפט מחוזי או לעליון, במטרה להפוך את החלטת המעצר ולהביא לשחרור, בין אם בחלופה ובין אם ללא תנאים.
נוכחותו הפעילה של עורך דין פלילי בהליכי מעצר עשויה להיות ההבדל בין מעצר ממושך לבין שחרור האדם לביתו – לעיתים עוד באותו היום. זהו אחד מהרגעים הקריטיים ביותר שבהם עצור זקוק להגנה משפטית אמיצה, חכמה ובלתי מתפשרת.
לסיכום: הבנת עילות מעצר וקבלת ייעוץ משפטי – צעדים קריטיים לשמירה על חירותך
מעצר הוא מהלך קיצוני של שלילת חירות – זכות יסוד מהחשובות שבזכויות האדם – והוא מותר על פי דין רק כאשר מתקיימות עילות מעצר קונקרטיות הקבועות בחוק. עילות אלה נועדו להבטיח את תקינות ההליך הפלילי, להגן על ביטחון הציבור, ולמנוע סיכון מוחשי להימלטות מהדין או לשיבוש מהלכים.
העילות המרכזיות כוללות:
-
מסוכנות – לאדם, לחברה או למדינה;
-
שיבוש הליכי חקירה או משפט;
-
חשש להימלטות מהדין.
בנוסף, קיימות עבירות המוגדרות בחוק כמעוררות חזקת מסוכנות, דבר המחייב בחינה מחמירה אף יותר.
קיימת הבחנה מהותית בין מעצר ימים (לפני הגשת כתב אישום, לצורכי חקירה ועל בסיס חשד סביר), לבין מעצר עד תום ההליכים (לאחר הגשת כתב אישום, על בסיס ראיות לכאורה ומתוך מטרה להבטיח את ניהול ההליך ולהגן על הציבור).
בית המשפט הוא הגוף היחיד המוסמך להורות על מעצר לפרקי זמן משמעותיים. שופט הדן בבקשת מעצר נדרש לבחון האם מתקיימת עילת מעצר, האם ניתן להשיג את מטרותיה בדרך שפוגעת פחות בזכות לחירות (באמצעות חלופת מעצר), והאם עצם המעצר עומד במבחן המידתיות.
אם אדם נעצר, או אם מתנהל דיון בעניינו לגבי מעצר בבית משפט, קבלת ייצוג משפטי מעורך דין פלילי היא פעולה דחופה וחיונית ביותר. עורך הדין הוא זה שמכיר את חוק המעצרים ואת הפסיקה הרלוונטית לעילות המעצר, הוא מייצג את העצור בדיונים הקריטיים בבית המשפט, טוען טענות לחולשה בעילות המעצר או לאי התקיימותן, מציג בפני השופט טיעונים משפטיים ועובדתיים לטובת שחרור או שחרור לחלופת מעצר, ופועל למען הגנה על זכויותיו של העצור בכל שלבי ההליך. פעילותו של עורך הדין בשלבים אלו יכולה להיות בעלת השפעה מכרעת על גורל בקשת המעצר ועל יכולתו של האדם לשוב חזרה לביתו.
לייעוץ משפטי דחוף ומיידי בכל מקרה של מעצר או חשש למעצר, חשוב לפנות לעורך דין פלילי ללא דיחוי.
אם אתה או מישהו שקרוב אליך זקוקים לסיוע משפטי בנושא מעצר – אני כאן כדי לעמוד לרשותכם. צור קשר עכשיו לקבלת ייעוץ מקצועי ודיסקרטי.